החלטה בתיק ת"א 20511-06-11

בפני בקשה לסילוקה של התביעה על הסף ככל שהיא מתייחסת למבקש, וכן להעברתה לבית המשפט המוסמך שעל פי הנטען אינו בית משפט זה.

התביעה שלסילוקה עותר המבקש, הינה תביעה כספית שהוגשה מטעמם של המשיבים כנגד המבקש, ביחד עם אחרים, בסכום העולה על 100,000 ש"ח. ביסוד התביעה, כך על פי הנטען, עומדים מעשי תרמית, הטעייה, מצג שווא, עשיית עושר ולא משפט והפרת חובות גילוי ואחרות על פי חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, המיוחסים על ידי המשיבים בין  היתר למבקש.

על פי האמור בכתב התביעה, במסגרת הליך משפטי קודם שהמשיבים היו צד לו, המבקש (עו"ד במקצועו),  ייצג חברה בשם מיבשן חברה קבלנית לבניין בע"מ (להלן אף: "מיבשן"), בהליך משפטי שנפתח נגדה על ידי המשיבים.

ההליך המשפטי האמור התנהל בין כותלי בית משפט זה ובמסגרתו הושג בין הצדדים הסכם פשרה שהתבסס על הצעת פשרה שהעלה בית המשפט (כב' השופט ערפאת טאהא). הסכם הפשרה אושר על ידי בית המשפט וקבל תוקף של פסק דין. הואיל ובמועד מתן פסק הדין טרם התבררה השאלה אם התאונה שבגינה חוייבה מיבשן  בתשלום פיצוי מזכה את המשיבים ו/או מי מהם בקבלת פיצויים מאת המוסד לביטוח לאומי (שאלה התלויה בשאלה אם התאונה נחשבת תאונת עבודה אם לאו), נקבע במסגרת פסק הדין כי מיבשן לא תשלם למשיבים כל סכום פסק הדין אלא חלק ממנו בלבד (כמפורט בפסק הדין). יתרת סכום פסק הדין היתה אמורה להיות משולמת בתום הבירורים וההליכים מול המוסד לביטוח לאומי בשאלת מהות הפגיעה.

לטענת המשיבים, בתום הבירורים וההליכים נקבע במסגרת פסק דין שניתן מתחת ידו של בית הדין הארצי לעבודה כי אין המדובר בתאונה עבודה ולפיכך התגבשה וקמה חובתה של חברת מיבשן  לשלם למשיבים יתרת סכום פסק דין. חרף האמור ובעוד שהנתבעת הנוספת באותו תיק (היא חברת הביטוח מנורה), מילאה אחר התחייבותה על פי פסק הדין ושילמה למשיבים את המגיע להם, מיבשן חדלה מלעשות זאת.

במסגרת התכתבות שנערכה בין המשיבים ו/או מי מטעמם לבין המבקש, הודיע המבקש כי מרשיו (ובכללם  מיבשן),  אינם יוצרים עמו קשר ואינם עונים לפניותיו.

עקב כך הוגש פסק הדין  לביצוע כנגד מיבשן ברם, הליכים שננקטו במסגרת תיק ההוצאה לפועל לא תרמו כהוא זה לגביית יתרת הסכום המגיע למשיבים ממיבשן על פי פסק הדין.

בירור שנערך על ידי המשיבים העלה  כי מיבשן אינה פעילה מזה שנים  ומכאן שלא ניתן להיפרע ממנה את יתרת פסק הדין.

על פי הנטען בכתב התביעה המבקש ויתר הנתבעים תרמו תרומה משמעותית לסיטואציה שאליה נקלעו המשיבים כיום. המעשים המיוחסים להם, על פי הנטען, עולים כדי  תרמית, הטעייה ומצג שווא. כמו-כן, ועל פי הנטען, יש במעשיהם הנטענים משום  עשיית עושר ולא משפט והפרת חובות גילוי וחובות אחרות על פי חוק החוזים.

המבקש עתר לסילוק התביעה על הסף ובמסגרת בקשתו טען כי התביעה אינה מגלה עילה נגדו ודינה למחיקה. כמו כן, טען המבקש כי בית המשפט דנן אינו מוסמך לדון בתביעה, מבחינה כללי הסמכות המקומית.

לאחר עיון בנימוקי הבקשה, התגובה והתשובה נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות.

תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי,התשמ"ד 1984, קובעת, בין היתר, כי במקום שבו הוכח בפני בית המשפט העדרה של עילת תביעה, שהרי אין מקום לניהולם של ההליכים עד תום ודין התביעה להימחק על הסף.

בתיק זה שבפני מיוחסים כאמור לנתבעים ובכללם המבקש מעשים ומחדלים שבגינם נגרם למשיבים נזק כספי. על פי הנטען בכתב התביעה, המבקש אשר ייצג חברת מיבשן שחוייבה לשלם למשיבים פיצויים הציג במקרה הטוב  בפני המשיבים מצג שווא שלפיו מיבשן הינה חברה פעילה אשר מסוגלת בבוא העת  למלא אחר החיובים שקיבלה על עצמה במסגרת הסכם הפשרה. במקרה הפחות טוב, ועל פי הנטען בלבד, רימה המבקש את המשיבים והטעה אותם. לימים ובניגוד למצג שהוצג כאמור התחוור למשיבים כי מיבשן אינה פעילה יותר וכי אין ביכולתה לפרוע את החיובים שהושתו עליה  במסגרת פסק הדין.

המעשים והמחדלים המיוחסים לנתבעים ובכללם המבקש מהווים על פי הנטען מעשי תרמית והטעיה המצדיקים לכאורה חיוב המבקש בתשלום פיצוי.

אין ספק כי בבואם של המשיבים לעתור לכך שבית המשפט יחייב עו"ד מכוח דיני הנזיקין הכלליים ו/או החוזים, עליהם לעבור משוכות לא פשוטות.

עם זאת, סילוק תביעה על הסף הינו החריג. בית המשפט העליון קבע במספר רב של פסקי דין כי לא מוטלת על תובע להוכיח את תביעתו בשלב המקדמי, ומספיק כי יימצא ולו סיכוי קטן, כי התובע יוכל להוכיח את תביעתו, כדי שבית המשפטיתן לו את יומו ויאפשר לו להביא ראיותיו.

(בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 788/76 ויטוריו חסון נ' פרברים בע"מ ואח', פ"ד ל"א (2) 667 וכן ע"א 3755/03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה(שיווק) 1981 בע"מ ואח' (טרם פורסם)

אף שמצויים אנו עדיין בשלביו המקדמיים של התיק אתיר לעצמי לומר כי עצם העובדה כי המבקש ניהל את המשא ומתן מול המשיבים  והגיע עימם להסכמות בשם מרשתו, אין בה כשלעצמה, כך לכאורה, די על מנת להטיל עליו אחריות אישית, ובלבד שלא  עשה כן, בידיעה ברורה כי חברת מיבשן לא תוכל לקיים את ההסכמות שהושגו עימה ולא נתקיימו הנסיבות החריגות שנקבעו בפסיקה.

ככל שבמסגרת התביעה מבקשים להרים את מסך ההתאגדות מעל מיבשן ולייחס לעומדים מאחוריה ו/או לבאים מטעמה  אחריות אישית בנזיקין, עומד בדרכם של המשיבים  עקרון אישיותו הנפרדת של התאגיד שהוא עקרון שעל בית המשפט לשמרו מכל משמר. לא בנקל יטה בית המשפט להתעלם מן עקרון העל הנ"ל. עם זאת ,לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים, אני סבורה כי לעת הזו, חסימת דרכם של המשיבים, מלכתחילה, מבירור טענותיהם בבית המשפט, אינה סבירה  בנסיבותיו של תיק זה, בוודאי במקום שבו ככל שיימצא כי אכן לא היה מקום להגשתה של תובענה זו כנגד המבקש, יוכל הדבר לבוא לידי ביטוי במסגרת פסיקת ההוצאות.